פסק-דין בתיק עמש"מ 7709-09-12

1.         לפניי ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עוה"ד ניצה אדן-ביוביץ' - מ"מ אב"ד, גב' פרומה הרשקוביץ - חב"ד וד"ר יצחק הקר - חב"ד), מיום 26.6.12, לפיו הוטלו על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה והפקעת מחצית המשכורת הקובעת, שתנוכה בשישה תשלומים.

2.         גזר הדין ניתן בעקבות הרשעת המערער, ביום 14.6.12, בעבירות לפי סעיף 17(1)(2)(3) לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג-1963 (להלן: " חוק המשמעת").

ההליכים שברקע הערעור

3.         ברקע גזר הדין, אירוע מיום 8.9.99 שבו נכנס נהג ברכב מסחרי בנסיעה לחצר בית הספר היסודי בית חנינה, על מנת לאסוף את נכדו שהמתין לו. הנהג המשיך למגרש החניה הסמוך לחצר בית הספר ולאחר שהעלה את נכדו למכונית ביצע פניית פרסה חדה שמאלה מבלי שהבחין בילד קטן בן 6 תלמיד בית הספר שהיה במקום. הנהג פגע בילד, דרס אותו והרגו ואף המשיך בנסיעה למרחק של כמה עשרות מטרים ונעצר רק לאחר ששמע צעקות וראה סימונים בידיהם של מורי בית הספר שהוצבו כתורנים על ידי המנהל שהורו לו לעצור (להלן: " אירוע התאונה"). יצויין כי במועד אירוע התאונה כלל מתחם בבית הספר שטח רחב ידיים, שאינו מגודר, שבו היה בין היתר מגרש חנייה שבו חנו כלי הרכב של המורים והמבקרים ואליו הוביל כביש מהשכונה הסמוכה. הכביש עבר דרך חצר בית הספר ודרכו עברו רכבים אל מגרש החניה וממנו החוצה.

כתב האישום הפלילי נגד המערער

4.         המערער היה מנהל בית הספר בעת אירוע התאונה. נגדו ונגד מר משה עצמון, שהיה מנהל מחלקת בדק בית במינהל החינוך של עיריית ירושלים, באותה עת (להלן: " עצמון") הוגש כתב אישום לבית משפט השלום, בחלוף 5 שנים ממועד אירוע התאונה, בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז-1977.

5.         בכתב האישום נטען כלפי המערער, כי התרשל בכך שלא נקט בפעולות הדרושות ממנהל סביר על מנת למנוע כניסת כלי רכב לתחום חצר בית הספר. כן נטען כי המערער לא מילא אחר חוזר מנכ"ל משרד החינוך ולא נקט בפעולות הנדרשות למניעת כלי רכב למתחם מגרש החניה בחצר בית הספר. כמו-כן, לא דאג לגידור בית הספר ולחסימת הכביש מצפון. בנוסף, לא דאג לשילוט האוסר כניסת כלי רכב למתחם בית הספר ולא הנהיג נוהל בדבר איסוף תלמידים לאחר סיום שעות הפעילות בבית הספר.

ההרשעה וגזר הדין בבית משפט השלום

6.         בית משפט השלום, כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן, בהכרעת דין מפורטת מיום 28.9.08, בת"פ 1144/04, הרשיע את המערער ואת עצמון בעבירה שיוחסה להם. בעניינו של המערער קבע בית משפט השלום, כי אכן ניתן לקבוע שהמערער פעל לא מעט בניסיון להביא להתקנת שער וגדר בכניסה האחורית לבית הספר, אך לא היה די במה שעשה. שכן, בפועל המשיך החניון לשמש הן כמגרש חניה, הן כמקום לאיסוף תלמידים בתום יום הלימודים והן כמגרש משחקים לילדים. בית המשפט קבע, כי המערער אכן פנה לעצמון בבקשה לסדר את החניון ומשקיבל תשובה שלילית לא ויתר ופנה למכללה הסמוכה וכשגם פתרון זה לא הסתייע, ניסה שוב לבקש פתרון מעצמון, דבר שלא צלח. עם זאת, קבע בית המשפט, כי על אף שהמערער ראה את הסכנה הגדולה אל מול עיניו לא התקין שרשרת בכניסה האחורית להבדיל מהכניסה הקדמית, וכן לא פעל להצבת מחסומים בכניסה לחניון כדוגמת עצים ואבנים, עניין שהוכח כי היה באפשרותו לעשות לפני התאונה. עוד נטען, כי לאחר שנדחה על ידי עצמון, לא ניסה המערער להיפגש עם גורמים אחרים בעירייה שיכלו לסייע בידו. בית המשפט קבע כי המערער גם חדל בכך שלא אסר על מורים והורי תלמידים להכנס ולחנות בשטח החניון, לא הנחה את המורים שהוצבו כתורנים בחצר למנוע מרכבים להכנס לשטח החניון ולא הדגיש ברשימת התיקונים השנתית שמסר לעירייה את הסכנה המוחשית שבחניון. בית המשפט גם קבע בעקבות הנאמר ברע"פ 1007/05 ( פרשת אמיליה כהן), כי היה בידו של המערער לנקוט אף באמצעים קיצוניים ביותר משלא נענו פניותיו על ידי הגורמים המוסמכים בעירייה, כגון נעילת כיתות הלימוד ואף השבתת הלימודים עד שיימצא פתרון. בית המשפט דחה את טענת ההגנה של המערער כי נמנע מלפעול באופן האמור שכן זו היתה שנתו הראשונה כמנהל בית הספר, הוא היה במעמד זמני ואויים ע"י הממונים עליו בעירייה כי אם ימשיך בפניותיו זאת תהיה גם שנתו האחרונה כמנהל.

7.         בעקבות הרשעתו, נדון המערער בגזר דין מיום 21.5.09 לעונש מאסר של שלושה חודשים שירוצה בעבודות שירות. בית משפט השלום אמר באותו עניין, כי אין ספק שיש בהרשעתם של הנאשמים לכשעצמה עונש, אולם לא די בכך בהשוואה לתוצאה הקשה של רשלנותם - מותו של ילד צעיר שהמופקדים על בטחונו ושלומו לא עשו די כדי להגן עליו.

הערעור לבית המשפט המחוזי

8.         ערעור שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 4598/09, על הכרעת הדין וגזר הדין, התקבל בחלקו, במובן זה שנקבע כי המערער אכן ביצע את העבירה אולם הוחלט לבטל את ההרשעה וחלף עונש המאסר בעבודות שירות נקבע כי יבצע עבודות שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות. בית המשפט המחוזי בפסק דין מיום 20.6.10, נימק החלטתו בין היתר בכך, שכעולה מן התשתית הראייתית שהונחה בפניו, המערער פעל לחסימת השער הצפוני של חצר בית הספר, אך לא זכה לשיתוף פעולה מצד הגורמים המתאימים בעיריית ירושלים, אשר אף הכשילו אותו. בנוסף ציין, כי למרות שהמערער יכול היה לעשות יותר, הרי הוא מתפקד ללא דופי כמנהל בית הספר וזכה לשבחים רבים על פועלו ומאז לא נפל רבב על בגדו. בנוסף, ציין בית המשפט, את השיהוי הרב בהגשת כתב האישום בין מועד אירוע התאונה 1999 לבין מועד הגשת כתב האישום בשנת 2004, שגרם לעינוי דין למערער וכן את העובדה שכל הגורמים הממונים בעירייה הודו שהיו מודעים לבעיה שבבית הספר אך לא טרחו לחשוב על פתרונות ראויים. זאת על אף שבמשך שנים היתה ה"כתובת על הקיר" וכל הגורמים המעורבים בדבר ידעו כי אין בבית הספר גדר, שעשויה היתה למנוע את התאונה.

התובענה המשמעתית וההרשעה

9.         בעקבות ההליך הפלילי, הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית המבוססת על ממצאי ההליך הפלילי שבו יוחסו לו עבירות המשמעת כמפורט בסעיף 2 לעיל, והוא הורשע על פי הודאתו באותן עבירות.

גזר הדין בבית הדין למשמעת

10.       בית הדין למשמעת בגזר דינו סקר את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בעניינו של המערער וכן את דברי עדי האופי שהתייצבו כדי להעיד לטובת המערער ובהם אבי התלמיד המנוח, מר פראג' סבר דומרי, שהעיד כי על אף כאבו בהיותו הנפגע מהמקרה, הוא חש חובה להעיד לטובת המערער שהפך כלשונו את בית הספר מ"ספארי" לבית ספר שבו יש חינוך אמיתי וכי כחבר ועד ההורים פעל יחד עם המערער כדי לחסום את כניסת המכוניות למתחם בית הספר. בנוסף, העידו לטובת המערער גם יו"ר וועד ההורים של בתי הספר היסודיים של בית חנינה וכן מורי בית הספר שכולם גמרו את ההלל על פועלו של המערער כמנהל וכמחנך וכן ציינו את ההזנחה מצד עיריית ירושלים בכל הקשור לחינוך ולבטיחות של בתי הספר במזרח העיר. בנוסף, הוגשו מכתבי שבח רבים של גורמים בכירים בעירייה ובמשרד החינוך לגבי פועלו של המערער.  

11.       עוד צויינה עמדת ב"כ התביעה בדיון, כי למערער כמנהל בית הספר היתה אחריות מוגברת וכי על פי פסיקת הערכאות הפליליות לא עשה את כל הנדרש כדי להבטיח את בטיחות התלמידים, אולם בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובחלוף זמן מיום האירוע עתרה לאמצעי משמעת של נזיפה חמורה ושל הפקעת משכורת קובעת אחת, אמצעים, שאינם ברף העליון של הענישה.

12.       בנוסף, צויינה גם עמדת נציג משרד החינוך שפרטה את הצטיינותו היתרה של המערער בתפקידו וכן את הצלחתו להעלות את בית הספר על דרך המלך. נציג המשרד ביקש מבית הדין, בשל מצבו הכלכלי והאישי של המערער, שלא להפקיע למערער משכורת קובעת, אלא פחות מכך.

13.       בנוסף, פורטה עמדת ההגנה שהדגישה את עינוי הדין שהיה מנת חלקו של המערער במשך 14 השנים שחלפו ממועד אירוע התאונה והטעימה כי המערער עשה רבות למען בטיחות בית הספר, כי אינו רשלן וכי התריע על הסכנות. הנאשם עצמו גולל בפני בית הדין את דרכו במערכת החינוך החל מהיותו מדריך למחשבים ומורה ועד להתמנותו במכרז למנהל בית הספר. המערער ציין כי האירוע הטראגי ארע בימים הראשונים לתחילת עבודתו וסיפר גם על המכתבים וההתראות ששלח לעיריית ירושלים בנושא בטיחות הילדים, כאשר הוא עצמו שם שרשראות במתחם, כדי למנוע כניסת מכוניות והנהיג תורנויות של מורים בחצר.